שוב מצאתי את עצמי מתלבטת על הצעת עבודה שהגיעה לפתחי. מצאתי את עצמי מתייעצת, שואלת, חושבת, משתפת את מי שרק היה מוכן לשמוע, רק כי ביקשתי לעצמי החלטה נכונה ומדויקת שמשום מה לא הצליחה להגיע אליי באופן טבעי. עשיתי בהמלצת חברים רשימה של בעד ונגד אבל גם זה לא עזר.
רציתי שההחלטה תתקבל שפשוט אדע את התשובה, רציתי להרגיש את התשובה ולעשות את הבחירה הנכונה כך שהיא תיעשה מעצמה ותיבחר מעצמה. אבל זה לא קרה.
והרי כולנו מכירים את המצבים האלה שבהם אנחנו יודעים מה נכון ומדויק לנו אז מה קרה הפעם? לאן נעלמה הידיעה, הוודאות והבטחון שאני עושה את הבחירה הנכונה?
הבנתי שאני מפחדת. הבנתי שכשאני שוקלת את הצעת העבודה בחיוב אני בעצם שוקלת אותה ממקום של פחד. אני מפחדת מ'לא למצוא', מפחדת שאולי זו טעות שאצטער עליה, אולי זה הכי טוב שאמצא אני הרי מכירה היטב את שוק העבודה. כשאני מפחדת אני זקוקה להרבה שכנועים כדי להשתכנע שזה הדבר הנכון. אני מספרת לעצמי למה כדאי לי להגיד כן. כי בתשובה חיובית יש וודאות, ביטחון, סוג של שקט. תשובה שלילית יש בה סיכון, חוסר וודאות, אי ידיעה ואולי יוהרה?
ואז נזכרתי שוב ברעיון הזה מתוך ספרו של ניל דונאלד וולש "שיחות עם אלוהים" ש "כל עשייה שאדם עושה מבוססת על אהבה או על פחד…."
הבנתי שאני מעוניינת בעבודה הזו כי אני מפחדת ולא באמת כי אני רוצה בה.
לקח לי עוד כמה ימים להכיר ולהודות בזה והחלטתי לענות בשלילה.
"…פחד הוא האנרגיה אשר מכווצת, סוגרת, מכנסת, בורחת, מסתירה, צוברת, פוגעת. אהבה היא האנרגיה אשר מרחיבה, פותחת, שולחת, נשארת, מגלה, משתפת, מרפאת."
ימים יגידו לאן הובילה אותי הבחירה הזו.
